ציר הזמן שלהלן מתאר עדויות למעשים אנטישמיים כלפי יהודים כקבוצה דתית או אתנית. עם זאת הוא אינו כולל אירועים בהיסטוריה של האנטישמיות, זאת למעט אירועים יוצאי דופן אשר השפיעו על אירועים אחרים. כלומר, פעולות שננקטו להילחם או להקל על השפעות האנטישמיות ואירועים שהשפיעו על שכיחות האנטישמיות בשנים מאוחרות יותר. ניתן גם לקרוא בהיסטוריה של האנטישמיות מימי העת העתיקה ועד ימינו.
בחלק מהמונחים במקום המילה אנטישמיות, מופיעות המילים "אנטי-יהדות" או "אנטישמיות דתית", זאת בהתייחס לאירועים שקרו על פי רגשות דתיים כלפי היהדות שרווחו לפני עליית האנטישמיות הגזעית במאה ה-19.
לפי המסופר במגילת אסתר, המן, שנפגע[1] כשמרדכי סירב להשתחוות לו ונודע לו שהוא יהודי[2], ביקש להשמיד את העם היהודי בממלכת פרס בהסכמת המלך אחשוורוש: ”וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם [...] וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים” (מגילת אסתר, פרק ג', פסוק ח')
ישנה מחלוקת במחקר המודרני לגבי תיארוך המאורעות במגילה, וכן על מהימנותה ההיסטורית. עם זאת, הן על פי המחקר המודרני המזהה את אחשוורוש כחשיארש הראשון, והן על פי מקורות כתרגום השבעים, יוסף בן מתתיהו ופרשנות מסורתית כמדרש אסתר רבה המזהים את אחשוורוש כארתחשסתא הראשון, יש לשער כי המאורעות התרחשו על רקע שלטון הממלכה האחמנית במאה החמישית לפנה"ס.
270 לפנה"ס לערך – ההיסטוריון וכהן הדת המצרי-הלנימנתון, תוקף את היהודים בחיבורו על דברי ימי מצרים, שבו הוא טוען כי היהודים הם צאצאיהם של החיקסוס שפלשו למצרים ושל תושביה המצורעים והטמאים, שתי אוכלוסיות שגורשו ממנה. עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה האנטי-יהודיות המאוחרות יותר בספרות היוונית-רומית.
56/59 לפנה"ס – המדינאי הרומאי קיקרו מבקר בנאומיו את היהודים על כך שהם משפיעים מדי באסיפות ציבוריות, ומציין כי היהודים והסורים הם "גזעים שנולדו להיות עבדים".[3]
100 – ההיסטוריון הרומי טקיטוס כותב פולמוס אנטי-יהודי בחיבורו "היסטוריה".[7] הוא מספר על מספר תקריות אנטישמיות עתיקות (כולל עלילת החמור), ומציין כי היהודים "מתייחסים לשאר בני העמים האחרים בשנאת האויבים".
132–135 – דיכוי מרד בר כוכבא. על פי קאסיוס דיו, כ-580,000 יהודים נהרגים. אדריאנוס מורה על גירוש יהודים מיהודה, המתמזגת עם הגליל על מנת להקים את הפרובינקיהסוריה פלשתינה. מטרתו של שינוי שם זה הייתה לדכא את הקשר של העם היהודי למולדתו ההיסטורית (יהודה/ארץ ישראל). (לפעולות אנטישמיות אחרות הנובעות משינוי שם זה, ראו אירועי שנת 1967 להלן) אף על פי שאוכלוסיות יהודיות גדולות נותרו בשומרון ובגליל, כאשר טבריה היא מפקדתם של המנהיגים יהודים גולים, אך זוהי תחילתה של הגולה היהודית, שנקראת במקורות היהודיים כ"גלות אדום". אדריאנוס בונה מקדש פגאני לאל יופיטר במקום בית המקדש בירושלים ובונה את איליה קפיטולינה מבין הריסות ירושלים.[8]
167 – ההאשמה המתועדת הראשונה בדאיציד (הרעיון שיהודים אחראים למותו של ישו), הועלתה בדרשה לפסחא שנשא מליטון מסרדיס.
315 – הקיסר הרומי קונסטנטינוס הראשון מחוקק חוקים שונים בנוגע ליהודים: אסור ליהודים להחזיק בעבדים נוצרים או למול את עבדיהם. גיור נוצרים ליהדות אינו חוקי. שירותי דת מוגבלים, אך יהודים רשאים להיכנס לירושלים ביום השנה לחורבן בית המקדש.
325 – יהודים מגורשים ונאסר עליהם לחזור שוב לירושלים.
ועידת ניקיאה. במסגרת הכינוס הראשון של הכנסייה הנוצרית, מתנגדת לחישוב תאריך חג הפסחא על פי חג הפסח היהודי: "פסול הוא לעשות כמנהג היהודים בחגיגת חג הקודש הזה, כיוון שידיהם דמים מלאו, מוחם טמא ומשוקץ.... בל יהיה לנו דבר במשותף עם אויבינו היהודים ... נסור מדרכי רשעתם ... ההולכים בעיוורון ובמודע אחר שקר בהיותו מודע ללא מחשבה, אך מתוך טירוף ותאווה ... עם נפסד. לבל נתגודד עם רוצחי אדוננו ... דבר לא יהיה לנו בקנה אחד עמם.[9][10]
388 – 1 באוגוסט: אספסוף נוצרי שהוסת על ידי הבישוף המקומי שודד ושורף בית כנסת בא-רקה. תאודוסיוס הראשון מורה להעניש את האחראים, ובית הכנסת נבנה מחדש על חשבון הנוצרים. אמברוזיוס מתעקש במכתב ששולח לקיסר כי העונש יבוטל. הוא קוטע את הליטורגיה בנוכחות הקיסר ומציב אולטימטום שיחדול מעריכת הטקסים עד שיענה. תאודוסיוס נכנע.[11]
399 – קיסר האימפריה המערביתהונוריוס מכנה את היהדות "אמונה טפלה נתעבת" (superstitio indigna) ומחרים זהב וכסף מתרומות שנאספו על ידי בתי הכנסת באימפריה לנשיא בירושלים.
408 – ברומא נחקקים חוקים שאוסרים על יהודים לצלוב אסירים בפורים, וקובעים שהם לועגים לנצרות.
415 – התקוממות יהודית באלכסנדריה גובה את חייהם של נוצרים רבים.[12] בתגובה, קירילוס האלכסנדרוני מגרש את היהודים (כמה היסטוריונים מעריכים את מספר היהודים המגורשים בכ-100 אלף[13][14]) ונותן את רכושם להמון. מאוחר יותר, ליד אנטיוכיה, יהודים מואשמים ברצח פולחני במהלך חג הפורים.[15] בתגובה הנוצרים מחרימים את בית הכנסת. היהודים קוראים לזה "גירוש אלכסנדריה של שנת 415".[16]
418 – התיעוד הראשון של הכרחת יהודים להתנצר תחת איום גירוש. הבישוף סוורוס ממנורקה, טען כי אילץ 540 יהודים לקבל את הנצרות עם כיבוש האי. בית הכנסת במגונה, כיום פורט מאון, נשרף.
419 – הנזיר ברסומה אוסף קבוצת חסידים ובשלוש השנים הבאות הוא הורס בתי כנסת ברחבי פלשתינה פרימה.
429 – הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני מצווה כי כל הכספים שגויסו יהודים לתמיכה בבתי הספר שלהם יועברו לאחזקתו הפרטית.
438 – אשתו של תיאודוסיוס השני מבקרת בירושלים, ודואגת לזכויות הפולחן של היהודים בהר הבית. זה מוביל לגל הגירה יהודי לירושלים, אך שם נהרגים חלקם לאחר שנדקרו נסקלו על ידי נזירים מקומיים. בחקירה שהתבצעה על מקרי המוות טענו הנזירים כי האבנים נפלו מהשמיים ובכך הם זוכו.
439 – הקודקס תאודוסיאנוס, אוסף החוקים הקיסרי הראשון. מחיל איסור על יהודים להחזיק בתפקידים חשובים הכרוכים בכסף, כולל משרדי שיפוט ומנהל. האיסור לבנות בתי כנסת חדשים מחודש. החוקים האנטי-יהודיים חלים גם על השומרונים. החוקים מתקבלים גם באימפריה המערבית, בראשות הקיסר ולנטיניאנוס השלישי.
529–559 – יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, מוציא לאור את Corpus Juris Civilis. מקבץ חוקים חדשים המגבילים את האזרחות לנוצרים. תקנות אלה קבעו את מעמדם של היהודים ברחבי האימפריה במשך מאות שנים: זכויות האזרח היהודיות מוגבלות: "הם לא ייהנו מכל כבוד". עקרון Servitus Judaeorum (עבדות היהודים) נקבע: היהודים אינם יכולים להעיד כנגד נוצרים. הקיסר הופך לפוסק בעניינים יהודיים פנימיים. [דרוש מקור] השימוש בשפה העברית בפולחן אסור. תפילת שמע ישראל ("שמע ישראל ה' אחד"), הנחשבת לעיתים לתפילה החשובה ביותר ביהדות, נאסרת כיוון שהיא מכחישה השילוש. חלק מהקהילות היהודיות מומרות בכוח, ובתי הכנסת שלהן הופכים לכנסיות.
531 – הקיסר יוסטיניאנוס קובע שיהודים אינם יכולים להעיד כנגד נוצרים. הליטורגיה היהודית מצונזרת על היותה "אנטי-טריניטרית".
535 – בית הכנסת של בוריון נסגר וכל התפללות יהודית אסורה בהוראת יוסטיניאנוס.
ועידת קלרמונט הראשונה אוסרת על יהודים לכהן בתפקיד ציבורי.
538 – הוועדה השלישית של אורליאן אוסרת על יהודים להעסיק משרתים נוצרים או להחזיק עבדים נוצרים. חל איסור על יהודים להופיע ברחובות במהלך חג הפסחא: "הופעתם היא עלבון לנצרות". המלך הפרנקיכילדברט הראשון, מאשר את הצעד.
573 – קלרמון, גאליה. הבישוף אביטוס מציע ליהודים לבחור: לקבל את הנצרות או לעזוב את קלרמון. רובם מהגרים למרסיי.
582 – המרובינגים מצווים להטביל את כל יהודי הממלכה.
589 – ועידת נרבון, אוסרת על יהודים לשיר תהילים בזמן שקוברים את מותם. מי שמפר חוק זה, נקנס ב-6 גרם זהב. ועידת טולדו השלישית, שנערכה תחת המלך הויזיגותי רכרד, אוסרת על יהודים להחזיק בעבדות ולחזיק בעמדות סמכות, וחוזרת על האיסור ההדדי על נישואי תערובת.[17] רכרד גם הורה על לקיחת ילדים שנולדו מחוץ לנישואים ולחנכם כנוצרים.
591 – ראש הגולה חנינאי מוצא להורג על ידי ח'וסרו השני על תמיכה במיהרוואנדק. זה עצר כל צורות ממשל עצמית יהודית למשך למעלה מ-50 שנה.
592 – כל האוכלוסייה היהודית באנטיוכיה נענשת מכיוון שיהודי הפר חוק.[18]
598 – הבישוף ויקטור מפאלרמו לוקח את בתי הכנסת המקומיים ובונה אותם מחדש לכנסיות.[19]
610–620 – לאחר שהתעלמו מרבות מהגזרות האנטי-יהודיות שלו, המלך סיסבוט אוסר על יהדות. אלה שלא נטבלו, ברחו. זהו המקרה הראשון שבו איסור על יהדות השפיע על מדינה שלמה.
614 – ועידת פריז החמישית קובעת שכל היהודים הממלאים תפקידים צבאיים או אזרחיים חייבים להיטבל, יחד עם משפחותיהם.
615 – איטליה. האזכור המוקדם ביותר של "Juramentum Judaeorum" (השבועה היהודית): התפיסה כי אין להאמין לכופר בבית המשפט נגד נוצרי. השבועה הפכה לסטנדרטית ברחבי אירופה בשנת 1555.
617 – לאחר שהפרו את הבטחתם לאוטונומיה יהודית בירושלים, הפרסים אוסרים על יהודים להתיישב בטווח של שלושה קילומטרים מהעיר.
624–627 – מוחמד מצווה על גירוש השבטים היהודיים בני קינוקאע ובני נד'יר, שניים מתוך שלושה שבטים יהודיים שחיו בחצי האי ערב. הגברים מבין בני השבט היהודי השלישי, בני קוריט'ה, נטבחים בפקודתו של מוחמד בשנת 627. הנשים והילדים של השבט נשבו, אולצו להתאסלם ונמכרו לעבדות.
629 – הקיסר הביזנטי הרקליוס צועד לירושלים עם צבאו. התושבים היהודים תומכים בו לאחר הבטחתו לחנינה. עם כניסתו לירושלים נזירים מקומיים משכנעים אותו כי הריגת יהודים היא מעשה טוב. היהודים היחידים ששרדו היו כאלה שנמלטו למצרים או להרים.
681 – ועידת טולדו השנים עשר מחוקקת חוקים אנטישמיים.
682 – ארוויג, מלך הוויזיגותים מתחיל את שלטונו בחקיקת 28 חוקים אנטי-יהודיים. הוא לוחץ על "הכחדה מוחלטת של היהודים המזיקים" וקובע כי כל המנוצרים חייבים להירשם על ידי כומר הקהילה, וחייבים להנפיק אישור נסיעה בכל עת. על המנוצרים לחגוג את החגים יחד עם נוצרים מלידה, וזאת בנוסף בנוכחות כומר כדי להבטיח את אדיקות המנוצרים ולהבטיח את נאמנותם לדת.
692 – ועידת קוויניסקסט בקונסטנטינופול אוסרת על נוצרים באיומי נידוי להתרחץ במרחצאות ציבוריות עם יהודים, להעסיק רופא יהודי או להתרועע עם יהודים.
694 – ועידת טולדו ה-17. המלך ארחיקה מאמין לשמועות לפיהן היהודים קשרו קשר עם הפולשים המוסלמים ומאלץ את היהודים למסור לו את כל הקרקע, עבדים ומבנים שנקנו מנוצרים. הוא מצהיר כי יש לקחת את כל הילדים היהודים מעל גיל שבע מבתיהם ולגדלם כנוצרים.
717 – תאריך אפשרי לתיקונן של תקנות עומר, מסמך המפרט הגבלות על "עמי הספר" - יהודים ונוצרים החיים תחת שלטון מוסלמי, במעמד של "בני חסות" (ד'ימי). עם זאת, היסטוריונים מודרניים מאמינים שמסמך זה נכתב למעשה במועד מאוחר יותר.
720 – הח'ליף עומר השני אוסר על קיום טקסי פולחן יהודיים בהר הבית.[21]
788 – אידריס הראשון, קיסר מרוקו תוקף קהילות יהודיות, מטיל מיסים גבוהים לנפש, ומאלץ אותם לספק בתולות שנתיות לארמון שלו בתמורה לשקט הקהילות היהודיות האחרות. על פי עדויות המגרב, השבט היהודי עובייד אללה עזב והתיישב בג'רבה.[23]
820 – אגוברד, ארכיבישוףליון, מכריז בחיבוריו כי היהודים ארורים ודורש הפרדה מוחלטת של נוצרים ויהודים. בשנת 826 הוא מוציא שורה של חוברות לשכנע את הקיסר לואי החסיד לתקוף "חוצפה יהודית", אך לא מצליח לשכנע את הקיסר.
850 – אל מתוכל הראשון מורה על צו ד'ימי. על יהודים ונוצרים ללבוש בגדים שונים להבדיל אותם ממוסלמים, בתי הכנסת והכנסות נהרסים, שלטים נבזיים ממוסמרים להם על הדלתות ונקבע כי תהיה להם מעורבות מועטה בענייני ממשלה או עניינים רשמיים.
870 – אחמד אבן טולון משטח בתי קברות יהודיים ומחליף אותם בקברים מוסלמים.
909–929 – שארל התם מחרים רכוש בבעלות יהודית בנרבון ותורם אותו לכנסייה.
925 – אספסוף מוסלמי פושט על קהילת יהודי אוריה במהלך שורה של התקפות על איטליה. לפחות עשרה מנהיגי רבנים ועוד רבים אחרים נלקחים בשבי. בין הלכודים נמצא שבתי דונולו בן ה-12, שימשיך מאוחר יותר להיות רופא ואסטרונום מפורסם.
931 – הבישוף רתריוס מורונה מתחנן בפני זקני העיר לגרש את היהודים מהעיר. בסוף הם מגורשים זמנית.
1013 – במהלך נפילת העיר קורדובה, בזזו חייליו של סולימאן אבן אל-חכם את העיר וערכו טבח באזרחי העיר, כולל יהודים רבים. יהודים בולטים בקורדובה, כמו שמואל הנגיד, בורחים מהעיר בשנת 1013.
1026 – תאריך סביר לכרוניקה של רדולפוס גלאבר. הכרוניקן הצרפתי האשים את היהודים בהרס כנסיית הקבר, שנהרסה בשנת 1009 על ידי הח'ליף המוסלמי אל חאכם. כתוצאה מכך גורשו יהודים מלימוז ומעיירות צרפתיות אחרות.
1032 – אבול כמאל טומין כובש את פאס, מרוקו ומחסל את הקהילה היהודית והורג 6,000 יהודים.
1050 – ועידת נרבון, אוסרת על הנוצרים להתגורר בבתי יהודים.
1066 – פרעות גרנדה: אספסוף מוסלמי הסתער על ארמון המלוכה בגרנדה, צלב את הווזיר היהודי יוסף אבן נגרלה וטבח ברוב האוכלוסייה היהודית בעיר. "יותר מ-1,500 משפחות יהודיות, המונות 4,000 נפשות, נפלו ביום אחד."[37]
1071 – ירושלים נופלת בידי הטורקים הסלג'וקים, בתי כנסת רבים נהרסים וחיי היהודים בירושלים הופכים להיות מוגבלים הרבה יותר.
1096 – גזירות תתנ"ו. במהלך מסע הצלב הראשון, שלושה גדודי צלבנים עוברים בכמה ערים במרכז אירופה. הגדוד השלישי, הלא רשמי, בראשות הרוזן אמיכו, מחליט לתקוף את הקהילות היהודיות, בעיקר בחבל הריין, תחת הסיסמה: "למה להילחם באויביו של ישו בחו"ל כשהם חיים בינינו?" הגדוד של אמיכו תוקף את בית הכנסת בשפייר והורג את כל המגינים. 800 נהרגים בוורמס. עוד 1,200 יהודים מתאבדים במיינץ כדי להימלט מניסיונו לנצר אותם בכוח.[38] ניסיונות הבישופים המקומיים לבוא לעזרתם נותרו ללא תוצאות. בסך הכל נרצחים כ-5,000 יהודים.[39]
1099 – יהודים נלחמים זה לצד זה עם חיילים מוסלמים כדי להגן על ירושלים נגד הצלבנים ולהתמודד עם מעשי טבח כשהיא נופלת.[40] על פי הכרוניקה המוסלמית של אבן אל-קלאניסי, "היהודים התאספו בבית הכנסת שלהם, והפרנקים שרפו אותו מעל ראשם."[41] עם זאת, מסמכים יהודיים בני התקופה אינם מאשרים את הדיווח שיהודים היו בפנים בתוך בית הכנסת כשהציתו אותו.[42] כרוניקה זו התגלתה בקרב אוסף גניזת קהיר בשנת 1975 על ידי ההיסטוריוןשלמה דב גויטיין.[43] היסטוריונים סבורים כי הוא נכתב שבועיים בלבד לאחר המצור, מה שהופך אותו ל"תיעוד המוקדם ביותר על הכיבוש בכל שפה."[43] עם זאת, כל המקורות מסכימים כי אכן נשרף בית כנסת במהלך המצור.
1108 – יהודים רבים נטבחים ובתיהם ובתי הכנסת נשרפים בעקבות ניצחון מוסלמי בקרב אוקלס. מבין הנרצחים הוא סולומון בן פאריסול, מנהיג קהילת קסטיליה. תקרית זו השפיעה רבות על המשורר העברייהודה הלוי, ושינתה לחלוטין את מוקד שירתו.
1148 – העיירה לוסנה מכותרת על ידי המוואחידונים. ליהודי המקום ניתנת הבחירה להתאסלם או למות. זהו סופה של הקהילה היהודית בלוסנה.
1148–1212 – שלטון המוואחידונים באל-אנדלוס. רק יהודים שהתנצרו או התאסלמו הורשו להתגורר בגרנדה. אחד מהפליטים היה הרמב"ם, שהתיישב בפאס ומאוחר יותר בפוסטאט שליד קהיר.
שליט אל מוואחידון חדש קובע שכל יהודי פאס חייבים להתאסלם או למות. יהודה הכהן בן שושןנשרף חי בשל סירובו, והרב רמב"ם המפורסם עוקר ועוזב לצמיתות למצרים.[48]
1168 – גופת הארולד מגלוסטר נמצאת צפה בנהר. הנזירים הבנדיקטינים המקומיים משתמשים בתגלית כדי לטעון כי "הילד הושט על ידי היהודים ב-21 בפברואר כדי שיענו אותו למוות בליל ה-16 במרץ". אירוע זה קבע כי המיתולוגיה שנוצרה סביב מותו של וויליאם יכולה לשמש כתבנית להסבר מקרי מוות מאוחרים יותר.
1177 – אלפונסו השני, מלך אראגון, יוצר אמנה המגדירה את מעמדם של היהודים בטרואל. יהודים מוגדרים כ"עבדי המלך, השייכים לחלוטין לאוצר המלוכה ". שכר ההרג של יהודי הוא חצי מהגובה עבור הריגת נוצרי, ויש לשלם ישירות למלך (מכיוון שיהודים נחשבים כרכוש הכתר).
1179 – הוועדה השלישית של לטראנו, רומא. תקנון 26: אסור ליהודים להיות תובעים או עדים נגד נוצרים בבתי המשפט. אסור ליהודים לעצור ירושה מצאצאים שקיבלו עליהם את הנצרות.
גופתה של נערה נוצרית נמצאת ליד החוף. יהודי בופארד מואשמים במותה, כתוצאה מכך נרצחים 13 יהודים.
1180 – לאחר ארבעה חודשים בשלטון, פיליפ השני, מלך צרפת כולא את כל היהודים בארצותיו ודורש כופר על שחרורם.
1181 – פיליפ אוגוסטוס מבטל את כל ההלוואות שנתנו יהודים לנוצרים ולוקח לעצמו אחוזים. שנה לאחר מכן הוא מחרים את כל הרכוש היהודי ומגרש את היהודים מפריז.
צו הנשק מ-1181 מורה כי יש להחרים את כל כלי הנשק שבידי יהודים, בטענה שאין להם כל שימוש בהם. זה הוביל לכך שהקהילה היהודית באנגליה הייתה פגיעה הרבה יותר במהלך מהומות אנטי-יהודיות.
הטבח ביהודי יורק: 500 יהודי יורק נטבחים לאחר מצור של שישה ימים על ידי הצלבנים היוצאים, מגובים על ידי אספסוף אנשים שהיו חייבים להלוות כספים ליהודים.[52]
1191 – יותר מ-80 יהודים בברה-סור-סן נשרפים על המוקד לאחר שניסו להוציא להורג רוצח שהרג יהודי.[53]
1195 – לאחר שהואשמה בכזב ברצח למטרות פולחן ללא הוכחות, בתו של הרב יצחק בן אשר הלוי נרצחת, מפורקת וחלקי גופתה תלויים ברחבי השוק במשך ימים. הלוי נהרג למחרת יחד עם 8 יהודים נוספים לאחר שניסה לשחזר את מה שנשאר מגופת בתו על ידי ההמון.
1197 – בניסיון לבודד את האוכלוסייה היהודית מבחינה כלכלית, נאסר על הנוצרים לקנות אוכל מיהודים או לנהל איתם שיחות תחת איום של נידוי.[54]
1198 – פיליפ אוגוסטוס מחזיר בחזרה את היהודים לפריז, רק לאחר ששולם כופר נוסף והוקמה תוכנית מיסוי לרכישת כספים לעצמו.
אחיינו של צלאח א-דין, אל-מאליק, ח'ליף תימן, מזמן את כל היהודים ומאסלם אותם בכפייה.
1210 – ג'ון, מלך אנגליה כלא חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית ולא שחרר אותם עד שישלמו 66,000 מארק ככופר.
1212 – גיור בכפייה ורצח המוני של הקהילה היהודית בטולדו.
1215 – ועידת לטראנו הרביעית בראשות האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מכריזה: "יהודים וסרצנים משני המינים בכל מחוז נוצרי ובכל עת יסומנו בכל עת בציבור יסומנו שונה מעמים אחרים באמצעות אופי לבושם". (תקנון 68). (ראה: כובע היהודים). ועידת לטראנו הרביעית ציינה גם כי חוק היהודים עצמו מחייב חבישת סמלים מזהים. לעומת זאת, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי גם חזר על צווי אפיפיור נגד גיור בכפייה, והוסיף: "אף נוצרי לא יפגע ביהודים, נפשית או גופנית ... או ישלול מהם את רכושם ... או יפריע להם במהלך חגיגות חגיגותיהם ... או יאיים בסחיטה. או ייקח כסף מהם על ידי איום הוצאה להורג שלהם."[59]
1217 – האציל הצרפתי אליקס דה מונמורנסי כלא את האוכלוסייה היהודית בטולוז על סירובה להתנצר. בסופו של דבר הוא שחרר את כולם למעט ילדים מתחת לגיל שש, שנלקחו ואומצו על ידי נוצרים.
1221 – מהומה אנטי-יהודית פורצת בארפורט בשל עלילת דם, שם נהרס הרובע היהודי יחד עם שני בתי כנסת. כ-26 יהודים נהרגים, ואחרים זורקים את עצמם לאש במקום להתנצר בכפייה.[60]
1230 – תיאודור קומננוס דוכאס מובס. מאחר שתאודור חוקק חוקים אנטי-יהודיים רבים ובזז רכוש יהודי, הוא נמסר לשני יהודים על ידי איוואן אסן השני, קיסר בולגריה כדי שיהרגו אותו באופן אישי. עם זאת, לאחר שריחמו עליו וסירבו להרוג אותו, הצאר דחף את היהודים מצוק.
1235 – יהודי פולדה שבאימפריה הרומית הקדושה מואשמים ברצח פולחני. כדי לחקור את עלילת הדם ערך פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ועידה מיוחדת של מתנצרים יהודים שבה נחקרו החוזרים בתשובה על הנוהג הטקס היהודי. בכנס הצהירו החוזרים בתשובה כי יהודים אינם פוגעים בילדים נוצרים או דורשים דם לטקסים כלשהם. בשנת 1236 פרסם הקיסר ממצאים אלה ובשנת 1247 האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, אויבו של הקיסר, גינה גם האשמות ברצח פולחני של ילדים נוצרים על ידי יהודים. בשנת 1272, כך גם עשה האפיפיור גרגוריוס העשירי, שגם קבע לאחר מכן, כי לא תוכל להתקבל כל עדות כזו של נוצרי נגד יהודי אלא אם כן תאושר על ידי יהודי אחר. לרוע המזל, הכרזות אלה מהמקורות הגבוהים ביותר לא היו יעילות בשינוי האמונות של הרוב הנוצרי והעלילות נמשכו.[61]
1236 – הצלבנים תוקפים את הקהילות היהודיות באנז'ו ופואטו ומנסים להטביל את כולם. אלה שהתנגדו (כ-3,000 לערך), נשחטו.
יהודי ודייג נוצרי נקלעים לוויכוח סוער על מחירים, שמסלים עד לכדי מכות. הקרב מסתיים כשהיהודי מכה מכת מוות בראשו של הנוצרי וגורם למותו. הדבר מכעיס את האוכלוסייה הנוצרית המקומית, שתוקפת את הרובע היהודי בנרבון. דון איימריק, מושל נרבון מונע טבח ומחזיר את כל רכוש היהודים הגנוב לבעליהם החוקיים.[62][63]
1241 – פוגרום ביהודי פרנקפורט מתקיים לאחר עימותים על נישואים יהודיים-נוצרים וטבילה כפויה של זוגות בין-דתיים. 200 יהודים נהרגים כתוצאה מכך ו-24 נוספים מסכימים להיטבל. פוגרום זה נודע בשם "Judenschlacht" (מגרמנית, "שחיטת יהודים").
אנגליה, ראשון מתוך שורה של היטלים מלכותיים מוטל על כספי יהודים, שאילצו את היהודים למכור את חובותיהם הלא-יהודיים במחירים מוזלים.[64]
1242 – לאחר משפט הראווה, התלמוד "מורשע" בחילול הקודש. 24 עגלות של כתבי יד תלמודיים, כ-10,000 כרכים ובהם רוב הכרכים הקיימים בצרפת, נשרפים ברחובות פריז.
1243 – האשמה ראשונה בגין חילול לחם הקודש. כל האוכלוסייה היהודית בביליץ, גרמניה נשרפת על המוקד לאחר שהואשמה ב"עינויי גופו של ישו" (הכוונה ל"לחם הקודש" המשמש בטקסי המיסה). אתר העלאה נקרא לאחר מכן על ידי המקומיים "יודנברג" (Judenberg) "גבעת היהודים".
11 יהודים מעונים למוות בעקבות עלילת דם בקיצינגן גרמניה.[65]
1249 – אלפונסו, רוזן פואטו מורה על גירוש כל היהודים בפואטו.
1250 – סרגוסה, ספרד: מותו של נער מקהילת סנט דומינחויטו דל ואל מעוררת האשמה ברצח פולחני. הקודשיות שלו בוטלה במאה ה-20. אך על פי הדיווחים, הקפלה המוקדשת לו עדיין קיימת בקתדרלת סרגוסה.
1260 – המונגולים מובסים וסוריה עוברת לשלטון ממלוכי. חוקים אנטי-יהודיים שוב נגזרים, והחיים היהודיים הופכים למוגבלים הרבה יותר בלבנט.
נאסר על יהודים לעלות מעל המדרגה השביעית במערת המכפלה. איסור זה יחזיק מעמד למשך-700 שנה.
תומאס אקווינס מפרסם את "Summa Contra Gentiles", סיכום של האמונה הנוצרית שתוצג בפני הדוחים אותה. היהודים המסרבים להתנצר נחשבים ל"מתריסים במתכוון "ולא כ"בורים באופן בלתי מנוצח".
1267 – בדיון מיוחד, ועידת העיר של וינה מאלצת את היהודים ללבוש כובע יהודים. כובע ייחודי זה הוא תוספת לתג צהוב שהיהודים כבר נאלצו ללבוש. בנוסף על כך, הוועדה קובעת כי הנוצרים אינם רשאים להשתתף בטקסים יהודיים.
לאחר האשמה של אישה זקנה כי היהודים קנו ממנה ילד נוצרי למטרות פולחן, כל הקהילה היהודית בפפורצהיים מתמודדת עם טבח וגירוש. הרב שמואל בן יקר הלוי, הרב יצחק בן אליעזר והרב אברהם בן גרשום מתאבדים כדי להימלט מהעינויים האכזריים שחששו מהם.
1275 – אדוארד הראשון, מלך אנגליה מעביר את הצהרות היהדות, מאלץ יהודים מעל גיל שבע לענוד טלאי צהוב מזהה, והופך את הריבית לחוקית במטרה לעקל את נכסיהם. עשרות יהודים אנגלים נעצרים, 300 נתלים ורכושם עובר לכתר. בשנת 1280 הוא מצווה על היהודים להיות נוכחים כשהדומיניקנים מטיפים להתנצרות. בשנת 1287 הוא עוצר וכלוא ראשי משפחות יהודיות ודורש מהקהילות שלהם לשלם כופר של 12,000 פאונד.
1278 – האפיפיור ניקולאי השלישי מוציא צו אשר דורש השתתפות חובה של יהודים בדרשות ניצור.
1279 – סינוד אופן: על הנוצרים נאסר למכור או לשכור מקרקעין ליהודים או מהם.
1282 – ג'ון פקטין, הארכיבישוף מקנטרברי, מורה לסגור את כל בתי הכנסת בלונדון ולאסור על רופאים יהודים לנתח נוצרים.
הרופא היהודי והוזיר הגדולסעד אל-דוולה נהרג על ידי מוסלמים שהטיפו כי אין זה ראוי להציב יהודי בדרגה גבוהה ממוסלמי. יהודי פרס סובלים תקופה ארוכה של רדיפות אלימות מצד האוכלוסייה המוסלמית.
1301 – פרעות פורצות במצרים, מעודדות על ידי הממלוכים. יהודים רבים מומרים בכוח לאסלאם, כולל כל האוכלוסייה היהודית בבילביס. בתי כנסת רבים ממומרים למסגדים.[72]
1305 – פיליפ הרביעי, מלך צרפת מחרים את כל הרכוש היהודי (למעט הבגדים שהם לובשים) ומגרש אותם מצרפת (כ-100,000 לערך). יורשו, לואי העשירי, מאפשר ליהודי צרפת לחזור בשנת 1315.
1306 – יהודי סנס, מחוזיון בצרפת, מגורשים. זהו הגירוש השלישי האחרון של יהודי צרפת (אחרי האחרים בשנת 876 ו-1198).[73]
1318 – רשיד א-דין המדאני, יהודי פרסי שהתאסלם מוצא להורג באשמת שקר בהרעלת השליט המונגולי, אלג'יטו ובמשך מספר ימים המונים נשאו את ראשו סביב עיר הולדתו תבריז וקראו "זהו ראש היהודי שהתעלל בשמו של אללה; קללת אללה תהיה עליו!"
1336 – רדיפות נגד יהודים בפרנקוניה ובאלזס על ידי שכירי חרב גרמניים חוקיים. רדיפות ארמלדר מבוצעות תחת אישורו של ארנולד פון אוסיגהיים. בערך 1500 יהודים נהרגים.
1337 – האשמות כלפי יהודים כי חיללו את לחם הקודש. האלימות מתפשטת ליותר מ-51 קהילות יהודיות.
1338 – פוגרומים על חילול לחמי הקודש בוולפסברג. היהודים מואשמים כי גנבו את לחם האוכריסטיה וניסו לשרוף אותו. למעלה מ-70 יהודים נשרפים על המוקד והקהילה היהודית כולה נהרסת.[80]
1344 – האזרחים מבקשים את רשות המלך להחרים את בתי היהודים לטובת הערים - הוא נענה לבקשתם.[81]
1348 – יהודי אירופה מואשמים בהפצת המוות השחור. כתב אישום רבים כנגד היהודים טוענים כי הם הרעילו את הבארות. מעשי טבח מתפשטים ברחבי ספרד, צרפת, גרמניה ואוסטריה. יותר מ-200 קהילות יהודיות נהרסות באלימות. קהילות רבות מגורשות ומתיישבות בפולין.
שריפת יהודים (מתוך כרוניקה אירופית שנכתבה על המוות השחור בין השנים 1349-1352).
בזל, שווייץ, 600 יהודים נשרפים על המוקד, 140 ילדים מוטבלים בכוח, יהודי העיר הנותרים מגורשים. בית הכנסת בעיר הופך לכנסייה ובית הקברות היהודי נהרס.
הטבח בארפורט. כ-3,000 יהודים נטבחים כתוצאה מרדיפות יהודיות בשל הפצת המוות השחור לכאורה.
כל האוכלוסייה היהודית בשפייר נהרסת. כל היהודים נהרגים, מומרים או בורחים. כל רכושם ונכסיהם מוחרמים כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.
600 יהודים נשרפים על המוקד וכל הקהילה היהודית בציריך מושמדת כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.
הקהילה היהודית של וורמס נהרסת כליל כתוצאה מהרדיפות היהודיות של המוות השחור. מאות יהודים מציתים את בתיהם כדי להימנע מהעינויים הקרבים. רכושם נתפס על ידי המקומיים.
יהודי ברלין מגורשים ורבים נהרגים כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.[82]
יהודי ורוצלב מגורשים כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.[75]
60 יהודים נרצחים בורוצלב. העיר תובעת את כל הרכוש ובתי הכנסת, בעוד שהקיסר מקבל את בית הקברות ואת כל החובות היהודיים.
הרובע היהודי של קלן נהרס על ידי המון זועם, ורוב הקהילה נהרגת. כל רכושם מתחלק בין השודדים. הטבח נעשה כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.[83]
טבח שטרסבורג. אלפיים יהודים נשרפים בפומבי למוות, והשאר מגורשים[84][85]. זהו אחד הפוגרומים הראשונים והגרועים ביותר בהיסטוריה הטרום מודרנית.
24 באוגוסט – 6,000 יהודים נשרפים למוות במיינץ כחלק מרדיפות יהודי המוות השחור. כשההמון הזועם החל לפרוע ביהודים, היהודים התמרדו בתחילה והרגו כ-200 מתוקפיהם.[86][87]
1350 – הקהילה היהודית בבריסל נהרסת לאחר שהואשמה בהפצת במגפה.
1352 – פקידי הכנסייה מורים על גירוש יהודים מבולגריה בגלל "פעילות כפירה".
1354 – 12,000 יהודים נטבחים ברחבי ספרד בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם.
1370 – כל האוכלוסייה היהודית בבריסל נטבחת בשל האשמות על חילול לחם הקודש. זהו סופה של הקהילה היהודית בבריסל. האירוע הונצח על ידי הנוצרים המקומיים כנס הסקרמנט.
1377 – משפט חילול לחם הקודש נוסף מתקיים נגד יהודים בטרואל ווסקה. מי שעומד מאחוריו, כמו במשפט הקודם, הוא חואן, נסיך אסטוריאס. יהודים רבים מעונים ונשרפים חיים בפומבי.[90]
1389, 18 במרץ – ילד יהודי מואשם בתכנון פיגוע נגד כומר. ההמון שוחט כ-3,000 מיהודי פראג והורס את בית הכנסת בעיר ואת בית הקברות היהודי. ונצל מתעקש כי האחריות מוטלת על היהודים לצאת החוצה במהלך השבוע הקדוש.
בהנהגתו של פרנד מרטינז, אינספור מעשי טבח הורסים את הקהילה היהודית הספרדית, במיוחד בקסטיליה, ולנסיה, קטלוניה ואראגון. הרובע היהודי בברצלונה נהרס כליל. עד סוף הפוגרומים, לפחות 10,000 יהודים נרצחים ואלפים נוספים מומרים בכפייה.
1392 – יהודי דמשק מואשמים על ידי המוסלמים בהצתת המסגד המרכזי. אף על פי שלא הובאו ראיות, יהודי אחד נשרף חי, מנהיגי הקהילה מעונים ובית הכנסת המקומי מופקד למסגד.[77]
1397 – גטאות יהודים ברחבי סלובניה מוצתים על ידי אספסוף אנונימי.
1399 –אישה נוצרית מואשמת בגניבת לחמי קודש מכנסייה ונתנה ליהודים לצורך חילול. 13 מבני הקהילה היהודית בפוזנן, יחד עם האישה, מעונים ונשרפים חיים לאיטם. לאחר מכן הקהילה נאלצת לשלם מס מיוחד מדי שנה עד המאה ה-18.
80 יהודים נרצחים בפראג לאחר שיהודי שהתנצר בשם פיטר מאשים אותם בהשפלת הנצרות. מספר יהודים נכלאים גם הם, כולל יום טוב ליפמן מילהויזן.
1422 – האפיפיור מרטינוס החמישי מפרסם בולה המגנה את ההסתה של הנזירים נגד היהודים. האפיפיור נסוג מדבריו בבולה שנה לאחר מכן, בטענה שיהודי רומא שכנעו אותו במרמה לפרסם אותה.
1453 – כ-40 יהודים בורוצלב נשרפים על המוקד באשמת חילול לחם הקודש, בעוד הרב הראשי תולה את עצמו כדי להימנע מהעינויים. ילדים יהודים מתחת לגיל 7 נלקחים ונטבלים בכוח. – היהודים המעטים שנותרו מגורשים מורוצלב.[101]
1456 – האפיפיור קליקסטוס השלישי מנפיק בולה אפיפיורית האוסרת על יהודים להעיד נגד נוצרים, אך מתירה לנוצרים להעיד נגד יהודי.
1474 – במסגרת חג עליית מרים שהתרחש ב-15 באוגוסט 1474, פורעים נוצרים זורעים הרס וחורבן בקהילה היהודית שבמודיקה. זהו מקרה הטבח הראשון והגרוע ביותר בהיסטוריית יהודי סיציליה. במהלך ערב החג, טבחו מספר נוצרים בכ-360 יהודים וגרמו להרס וחורבן גמור בלה ג'ודקה. על פי העדויות, הפורעים רצו ברחובות וקראו: "הללו את מריה! מוות ליהודים!" (Viva Maria! Morte ai Giudei!).
1475 – תלמידו של המטיףג'ובאני דה קפסטראנו, הפרנציסקני ברנרדין מפלטר, מאשים את היהודים ברצח תינוק, סימון. הקהילה כולה נעצרת, 15 ממנהיגיה נשרפים על המוקד, השאר מגורשים. בשנת 1588 אישר האפיפיור סיקסטוס החמישי את קיומו הפולחן של סימון. סימון הקדוש נחשב למרטיר ופטרון של קורבנות חטיפה ועינויים במשך כמעט 500 שנה. בשנת 1965 הכריז האפיפיור פאולוס השישי על הפרשה כהונאה, וסיים את קדשותו של סימון.
יהודי מקלנבורג, גרמניה מואשמים בביזוי לחם הקודש. 27 יהודים נשרפים, כולל שתי נשים. עד היום, אתר השריפה נקרא היודנברג. כל היהודים מגורשים מהדוכסות.
אסקיה מוחמד הראשון גוזר על כל היהודים להתאסלם, לעזוב או לההירג. היהדות הופכת לבלתי חוקית במאלי. מהלך זה מתבסס על עצתו של מוחמד אל-מג'ילי. אזור טימבוקטו אשר היה סובלני בעבר כלפי דתות אחרות, נהיה עוין ושונא זרים כשאסקיה עולה לשלטון.
1498 – הנסיך אלכסנדר מליטא מאלץ את רוב היהודים לוותר על רכושם או להתנצר. המוטיבציה העיקרית היא לבטל את החובות שהאצילים היו חייבים ליהודים. תוך זמן קצר המסחר נעצר והנסיך מזמין את היהודים לחזור.
1504 – יהודים המתגוררים בפלזן מגורשים באשמת חילול לחם הקודש.[111]
מספר חוקרים יהודים נשרפים על המוקד בגלל גיור שעשו במוסקבה.[112]
1505 – עשרה מיהודי צ'סקה בודייוביצה מעונים ומוציאים להורג לאחר שהואשמו ברצח ילדה נוצרייה; מאוחר יותר, על ערש דווי, הרועה שדיווח על המקרה מתוודה שהמציא את ההאשמה.
1506 – מראנו מביע את ספקותיו בקשר לאמיתות חזיונות התגלות בכנסיית סנט דומיניקס בליסבון, פורטוגל. ההמון, בראשותם של נזירים דומיניקנים, הורג אותו, ואז בוזז בתים יהודיים ושוחט כל יהודי שמוצא. מקומיים נוספים שומעים על הטבח ומצטרפים. למעלה מ-2,000 מראנויים נהרגים תוך שלושה ימים.
1510, 23 בנובמבר – ארבעים יהודים מוצאים להורג בברנדנבורג, גרמניה, על פי שחיללו לכאורה את לחם הקודש. השאר מגורשים. יהודים ממעמד הביניים מגורשים מנאפולי. 38 יהודים נשרפים על המוקד בברלין.
קטרזינה וייגלווה (אנ'), קתולית מממלכת פולין שהתגיירה נשרפת על המוקד בקרקוב באשמת כפירה על סירובה לקרוא לישו "המשיח בן האלוהים". היא נחשבת בעיני היהודים (בין היתר) כאשה שמתה על קידוש השם.
במסה שלו על היהודים ושקריהם, מרטין לותר דוגל בתוכנית של שמונה נקודות להיפטר מהיהודים כקבוצה מובחנת או על ידי גירוש. לותר "גירש את היהודים מסקסוניה בשנת 1537, ובשנות ה-40 של המאה ה-15, הוא גירש אותם מעיירות גרמניות רבות. הוא ניסה ללא הצלחה לגרום ליוהאן פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה לגרש אותם מברנדנבורג בשנת 1543. חסידיו המשיכו להתסיס נגד היהודים שם: הם ביזו את בית הכנסת בברלין בשנת 1572 ובשנה שלאחר מכן הצליחו סוף סוף להשיג את יעדם, היהודים נאסרו בכל הארץ."[124]
1546 – בדרשותיו, מרטין לותר הטיף ביהודים אשמות רצח פולחני, קסם שחור והרעלת בארות. לותר לא הכיר בחובה האפיפיורית להגן על היהודים.
1547 – איוון האיום הופך לשליט רוסיה ומסרב לאפשר ליהודים לחיות בממלכתו ואף להיכנס אליה כיוון שהם "מביאים לרוע גדול".
10 מתוך 30 היהודים המתגוררים באסולו נהרגים ובתיהם נשדדים.[125]
1550 – ד"ר ג'וזף הכהן מגורש מגנואה על מנת לעסוק ברפואה; עד מהרה מגורשים כל היהודים.
1553 – האפיפיור יוליוס השלישי אוסר על הדפסת תלמוד ומורה לשרוף כל עותק שנמצא. האינקוויזיטור הכללי של רומא, הקרדינל קראפה (לימים האפיפיור פאולוס הרביעי) בולהף ספרי קודש בפומבי בראש השנה, ומתחיל גל של שריפות ספרים ברחבי איטליה. כ-12,000 עותקים נשרפים.
1554 – קורנליו דה מונטלצ'ינו, נזיר פרנציסקני שהתגייר, נשרף חי ברומא.
1555 – בבולת האפיפיורCum nimis absurdum, האפיפיור פאולוס הרביעי כותב: "נראה אבסורדי ובלתי מותר שיהודים, שאלוהים גינה לעבדות נצחית באשמתם, יהנו מאהבתנו הנוצרית". הוא מחדש את החקיקה האנטי-יהודית ומתקין גטו לילי נעול ברומא. הבולה מאלצת גם יהודים גברים לחבוש כובע צהוב, לנשים - מטפחת צהובה. אסור ליהודים להחזיק במקרקעין או לעסוק ברפואה בנוצרים. היא מגבילה גם את הקהילות היהודיות לבית כנסת אחד בלבד.
. 25 יהודים באנקונה נתלים או נשרפים על המוקד על סירובם להתנצר כתוצאה מהבולה של האפיפיור פאולוס הרביעי משנת 1555.
1556 – שמועה נפוצה כי אישה ענייה בסוכצ'ב בשם דורותי מכרה ליהודים את לחם הקודש שקיבלה במהלך התפילה, וכי הלחם נדקר עד שדימם. הבישוף של חלם מאשים את היהודים המקומיים, ובסופו של דבר שלושה יהודים יחד עם דורותי לז'נץ' נעצרים, מונחים על המתלה ונידונים למוות באשמת חילול לחם הקודש.[126] הם נשרפים כולם על המוקד. לפני מותם הצהירו היהודים המעונים הצהרה: "מעולם לא דקרנו את המארח (הכוונה ללחם הקודש), כי איננו מאמינים שהמארח הוא הגוף האלוהי, בידיעה שלאלוהים אין גוף או דם. אנו מאמינים, כמו אבותינו, שהמשיח אינו אלוהים, אלא שליחו. אנו יודעים גם מניסיון שלא יכול להיות דם בקמח".
1558 – רקנאטי, איטליה: יהודי מוטבל, יוסף פאול מור, נכנס לבית הכנסת ביום כיפור תחת חסותו של האפיפיור פאולוס הרביעי ומנסה להטיף לניצר. הקהילה מגרשת אותו. זמן קצר לאחר מכן מגורשים היהודים מרקנאטי.
1559 – האפיפיור פיוס הרביעי מתיר תלמוד בתנאים שהוא מודפס על ידי נוצרי והטקסט מצונזר.
1564 – ברסט-ליטובסק: בנו של גובה מיסים יהודי עשיר מואשם ברצח המשרת הנוצרי של המשפחה למטרות פולחן. הוא מעונה ומוצא להורג בהתאם לחוק. זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין אוסר על האשמות עתידיות ברצח פולחני, ומכנה אותן חסרות בסיס.
1566 – אנטוניו גיסלרי נבחר כאפיפיור פיוס החמישי, ומחזיר את החוקים האנטי-יהודיים הקשים של האפיפיור פאולוס הרביעי. בשנת 1569 הוא מגרש יהודים השוכנים מחוץ לגטאות רומא, אנקונה ואביניון ממדינות האפיפיור, ובכך מבטיח שהם יישארו תושבי ערים.
1590 – הרובע היהודי במיקולוב נשרף עד היסוד ו-15 בני אדם מתים בזמן שנוצרים צופים מהצד או בוזזים. פליפה השני, מלך ספרד מורה על גירוש יהודים מלומברדיה. הרשויות המקומיות מתעלמות מהפקודה שלו עד 1597, אז 72 משפחות יהודיות נאלצות לגלות.
1593 – האפיפיור קלמנס השמיני מאשר את הבולת האפיפיור של פאולוס השלישי שמגרש יהודים ממדינות האפיפיור למעט גטאות ברומא ואנקונה ומנפיק את Caeca et obdurata ("עקימות עיוורת"): "כל העולם סובל מהריבית של היהודים, מהמונופולים ומהרמאות שלהם. ... אז כמו עכשיו צריך להזכיר לסירוגין ליהודים שהם נהנים מזכויות בכל מדינה מאז שעזבו את ארץ ישראל ואת המדבר הערבי, ובעקבות כך הדוקטרינות האתיות והמוסריות שלהם כמו גם מעשיהם ראויים להיחשף לביקורת בכל מדינה בה הם חיים".
1608 – הישועים אוסרים חברות לכל מי שצאצא למשומד מהדור החמישי, הגבלה שהוסרה במאה ה-20. שלוש שנים לאחר מכן האפיפיור פאולוס החמישי מיישם את הכלל בכל הכנסייה, אך יורשו מבטל אותו.
1612 – הסנאט של המבורג מחליט לאפשר ליהודים לגור באופן רשמי בהמבורג בתנאי שלא יתקיימו טקסי פולחן ציבוריים.
גירוש היהודים מפרנקפורט ב-23 באוגוסט 1614: "נספרו 1380 איש זקנים וצעירים ביציאה מהשער"
1614 – וינסנט פטמילך, שכינה את עצמו "המן החדש של היהודים", מוביל פשיטה על בית הכנסת בפרנקפורט שהפך להתקפה שהרסה את כל הקהילה.
הגילדה בראשותו של ד"ר קמניץ, ניצרה יהודים מוורמס "ללא אלימות".
1616 – ישועים מגיעים לגרודנו ומאשימים את היהודים בחילול לחם הקודש ובעלילת דם.[107]
המסה האנטישמית "המראה של הכתר הפולני" יוצאת לאור על ידי פרופסור סבסטיאן מיצ'ינסקי. הוא מאשים את היהודים ברצח, חילול קודש, כישוף ודוחק בגירושם. הוא ממשיך לעורר מהומות אנטי יהודיות ברחבי פולין.
1619 – שאה עבאסי מהשושלת הספווית הפרסית מגביר את הרדיפה נגד היהודים, ומאלץ רבים לעסוק כלפי חוץ באסלאם. רבים ממשיכים לעסוק ביהדות בסתר.
יהודי לנצ'ה מואשמים ברצח פולחני לאחר שגופת ילד נמצאת ביער. האשמה מוטלת על היהודים לאחר שמקומי בשם פומה הודה בפשע ואז אומר שהוא הוכרח לעשות זאת על ידי היהודים. למרות היעדר הוכחות, שני זקנים יהודים בשם מאייר ולזר נעצרים ומעונים, ולבסוף מבותרים בפומבי.[138]
1644 – המרטיר היהודי יהודה המאמין נשרף על המוקד כשהוא קורא תפילות בעברית.
1647 – המרטיר היהודי אייזק דה קסטרו טרטאס נשרף על המוקד בזמן שהוא קורא שמע יחד עם 6 יהודים נוספים.[139]
1663 – שני יניצ'רים נוצרים מאשימים את יהודי איסטנבול ברצח ילד שלמעשה נהרג על ידי אביו שלו. לאחר שהרג את בנו שלו, זרק את גופתו לרובע היהודי על מנת לסבך את היהודים בפשע. לאחר שהוזיר הגדול שמע את עובדות המקרה ממרגליו המוצבים ברובע היווני, הוא הודיע לסולטאן שהיהודים חפים מפשע והיניצ'רים נרצחו. עם זאת, כ-20 יהודים נהרגים על ידי ההמון היווני.[143]
מאי1664 – יהודי לגטו למברג (כיום לבוב) מארגנים מחתרת הגנה עצמית מפני תקיפה קרבה מצד תלמידי בית המדרש הישועי. המיליציה שנשלחחת על ידי הפקידים להשיב את הסדר, מצטרפת במקום זאת לתוקפים. כמאה יהודים נהרגו.
יהודי בשם רפאל לוי (אנ') נשרף על המוקד עקב עלילת דם. לאחר שהוצעה לו הזדמנות להתנצר ולחיות, הצהיר כי הוא יהודי וברצונו למות כיהודי.[145][146]
1679 – גירוש מוזע. כל היהודים החיים בכמעט בכל הערים והעיירות ברחבי תימן מגורשים על פי צו המלך, אל מהדי אחמד, ונשלחים לאזור יבש ועקר במדינה בשם מוזע כדי לעמוד בגורלם או למות. רק כמה קהילות שחיו ברבעי המזרח הרחוקים של תימן נחלצו מגורל זה מכוח הפטרונים הערבים שסירבו להישמע להוראות המלך. רבים ימותו לאורך הצעידה תוך שהם נתונים לתנאי המדבר הקשים.
1681 – אספסוף מתפרע כנגד יהודים בווילנה. האספסוף מורשע על ידי המלך יאן סובייסקי, שהורה על ענישת האשמים.
1682 – המשפט הגדול ביותר נגד מתייהדים לכאורה בליסבון. 117 נשרפו תוך 3 ימים.
1683 – הקורוץ שועטים לעיירה אוהרסקי ברוד, וטובחים ברוב תושביה היהודים. מרבית הקורבנות היו פליטים אחרונים שגורשו מוינה בשנת 1670. אחד היהודים שנהרגו על ידי ההמון היה ההיסטוריון היהודי נתן נטע הנובר, שהיה ניצול גזרות ת"ח–ת"ט. רוב הניצולים ברחו להונגריה העליונה.
הגטו היהודי של פראג נהרס על ידי כוחות צרפתים. 318 בתים ו-11 בתי כנסת נשרפים ו-150 יהודים מתים.[149]
1691 – 219 בני אדם הורשעו בכך שהם יהודים בפלמה, מיורקה. 37 מהם נשרפים למוות. בין המתים נמנה רפאל ואחותו קטלינה בניטו, שאף על פי שהצהירה שהיא רוצה לחיות, קפצה הישר אל הלהבות כדי לא להיטבל.[150][151]
1698 – ילדה נמצאת מתה בכנסייה בסנדומייז'. אמה של הילדה סיפרה לראשונה כי הציבה את גופתה בכנסייה מכיוון שלא הייתה יכולה להרשות לעצמה קבורה, אך לאחר עינויים האשימה את המנהיג היהודי אהרון ברק מהקהילה המקומית ברצח בתה. על האם ועל ברק נגזר עונש מוות.[152]
1699 אספסוף תוקף את הרובע היהודי של במברג אך בורח לאחר שיהודי אחד עוצר אותם על ידי זריקת סלישזיפים על התוקפים. האירוע עדיין מונצח בתאריך העברי, כ"ט בניסן בשם "Zwetschgen-Ta'anit" (תענית השזיפים).[153]
1706 – לאחר שמגפה מכה באלג'יריה שדוחפת את הקהילה היהודית לעוני, השליט המקומי מחליט שהמגפה נגרמה על ידי היהודים ומורה על גירושם. רכושם מוחרם, בתי כנסת נהרסים, זאת, עד ששולם סכום שמרושש עוד יותר את יהודי אלג'ירה.[154]
1711 – יוהאן אנדריאס אייזנמנגר כותב את "Entdecktes Judenthum" ("יהדות ללא מסכה"), מסה המגנה את היהדות והיוותה פתח לתקריות אנטי יהודיות רבות.
1712 – עלילת דם בסנדומייז' גורמת לגירוש יהודי העיירה.
1715 – השליט מקס עמנואל מורה על גירוש כל היהודים המתגוררים בבוואריה.[155]
1720 – נושים ערבים מציתים בית כנסת אשכנזי. הכניסה לירושלים נאסרת על יהודים אשכנזים יחד עם כל מי שנראה כמו יהודי אשכנזי. עם זאת, כמה אשכנזים התחפשו ליהודים ספרדים כדי להטעות את השלטונות.[156]
1721 – מריה ברברה קארילו נשרפת על המוקד בגלל כפירה במהלך האינקוויזיציה הספרדית. היא מוצאת להורג בגיל 95 או 96[157] מה שהופך אותה לאדם המבוגר ביותר שידוע כי הוצא להורג ביוזמת האינקוויזיציה.[158] קרילו נידונה למוות על כפירה על כך שחזרה לאמונתה ביהדות.
1727 – יקטרינה הראשונה, קיסרית רוסיה, חותמת על צו: "היהודים ... שנמצאים באוקראינה ובמחוזות רוסיים אחרים אמורים להיות מגורשים בבת אחת אל מעבר לגבולות רוסיה".
מריה פרנסיסקה אנה דה קסטרו, שנקראה לה בלה טולדנה, מהגרת ספרדית לפרו, נעצרת בשנת 1726, מואשמת ב"ייהוד" (בהיותה יהודיה בפועל). היא נשרפת על המוקד לאחר אוטו דה פה בשנת 1736. אירוע זהו מחזה מרכזי בלימה, אך הוא עורר שאלות בנוגע לנהלים לא חוקיים ושחיתוית בתוך האינקוויזיציה.
1737 – עלילת דם בירוסלב גורמת לעינויים של יהודים והוצאתם להורג של אחרים.[159]
1742 – יליזבטה, קיסרית רוסיה מוציאה צו על גירוש כל היהודים מהאימפריה הרוסית. זאת בא כתגובה להחלטה שלה לערעור הסנאט בנוגע לפגיעה במסחר: "אני לא מאחלת לרווחים מאויביו של ישו". אחד המגורשים הוא אנטוניו ריברה סאנצ'ס, הרופא האישי שלה וראש המחלקה הרפואית של הצבא.
1744 – פרידריך השני, מלך פרוסיה, מגביל את הקהילה היהודית בורוצלב לעשר משפחות יהודיות "מוגנות", בטענה שאם לא יגביל, היהודים "יהפכו אותה לירושלים השלמה". הוא מעודד נוהג זה בערים פרוסיות אחרות. בשנת 1750 הוא מנפיק את "Revidiertes General Privilegium und Reglement vor die Judenschaft", ליהודים "מוגנים" הייתה האלטרנטיבה "או להימנע מנישואין או לעזוב את ברלין".
לקראת סוף פברואר, הארכידוכסית מאוסטריהמריה תרזה מצווה: "... לא תהיה אף סבלנות לאף יהודי בשטחי דוכסות בוהמיה היורשת שלנו". בדצמבר1748 היא הופכת את עמדתה, בתנאי שיהודים ישלמו סכום עבור השהייה בארץ מחדש כל עשר שנים. . סחיטה זו נודעה בשם מלכה-גלד (מיידיש, כסף המלכה). בשנת 1752 היא מציגה את החוק המגביל כל משפחה יהודית לילד אחד.
1782 – יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מבטל את מרבית שיטות הרדיפה בטולרנצפטנט בתנאי שיסולקו היידיש והעברית מהרשומות הציבוריות והאוטונומיה השיפוטית תבוטל. היהדות מסומנת כ"טעם של טיפשות ושטויות ". משה מנדלסון כותב: "סובלנות כזו ... היא משחק מסוכן עוד יותר בסובלנות מאשר רדיפה גלויה".
1790-1792 – מולאי יזיד (שלימים כונה על ידי היהודים "יזיד המזיד") הופך לסולטאן של מרוקו ומורה מיד לחיילים לטבח ולבזוז את הרובע היהודי בתטואן. פרעות במרוקו בימי שלטונו, קהילות יהודיות רבות במרוקו נפגעות באורח קשה. בין היתר, שרף הסולטן את בתי הכנסת בעיר פאס וגירש את כלל יהודיה. צו הגירוש בוטל רק ב-1792.
מנהל בית הכנסת טורו, משה סייקסס, כותב לג'ורג' וושינגטון ומביע את תמיכתו בממשל וושינגטון ומאחל לו טוב. בתגובה, וושינגטון שולח לו מכתב חזרה שנכתב בחלקו:
"... ממשלת ארצות הברית... לא תיתן לקנאות שום מעמד, ולא תסייע באפליה ... יהי רצון שצאצאי אברהם, המתגוררים בארץ זו, ימשיכו להרוויח וליהנות מהרצון הטוב של שאר התושבים; יהי שכל אחד יישב בבטחה מתחת לגפנו ותאנתו, ולא יהיה ממי שיפחד. יהי אבי כל הרחמים יפזר אור ולא חושך בדרכינו, וישיג בידינו דברים חשובים, בזמנו ודרכו המאושרת לנצח."
— מכתבו של ג'ורג' וושינגטון לקהילה היהודית בניופורט, רוד איילנד
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. יש להשלים פסקה זו כיוון האירועים האנטישמיים שקרו בה אינם יכולים להיכלל כולם בתת-פסקאות בערך יחיד.
^ר. הלפרין, "אנציקלופדיה לבית ישראל", כרך 19, 1993, דף 182 "בשנת ה'ק"ט (1349), בימי "המגפה השחורה", נהרגו כ־2000 יהודים, והועלו על המוקד כל היהודים שסירבו להתנצר."
^ברון, סאלו ויטמאייר. ימי הביניים המאוחרים ותקופת ההתרחבות האירופית (1200–1650): האימפריה העות'מאנית, פרס, אתיופיה, הודו וסין. הוצאת אוניברסיטת קולומביה. עמ. 63.
^סמית', אנדי (18 באוגוסט 2013). "בית הכנסת טורו של ניופורט חוגג 250 שנה להיווסדו". כתב העת פרובידנס. שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, אלנה קגן הייתה הדוברת המרכזית בסוף השבוע השנתי ה-66 במספר למכתבו של ג'ורג' וושינגטוןלבית הכנסת טורו.
ערך מורחב – שנאת ישראל בעולם היווני-רומי
